חידושי הרי"מ על גיטין ס״ד

1 גמ' בעל א' לפקדון כו'. הקשו תוס' לר"ה מאי הועילו ח' בתקנת בפ"נ הא עדיין יוכל לומר לפקדון כו' ע"ש. עוד קשה למה לי' לר"ה סברא דאם איתא כיון דלא ס"ל הימני' בל"ז לא יהא נאמן דשב"ע כו' עוד תמיהת תוס' על רש"י שפי' מטעם מיגו ע"ש. ונראה לישב הכל בעזה"י. דהנה עיקר הטעם כמ"ש הר"ן ז"ל דכיון שהבעל יודע שיוכל השליש למוסרה לה ותוכל להנשא בשקר ויהי' איסור א"א לכך נותן מתחלה ע"ד כן שיהי' באמת לגירושין אם יאמר כנ"ל ותנשא כדין כו' והימני' כמ"ש תוס'. אמנם קשה דהא מה שאין צורך להאמין אינו מאמינו רק מטעם הנ"ל. וא"כ סגי שיתן מתחלה ע"ד כן שאם ימסר הגט לאשה יהי' באמת לגרושין ותהי' מותרת להנשא אבל מה לו להאמינו שאם יאמר לגירושין ולא ימסור לה תהי' מגורשת. הא ע"י זה לא יבא לידי איסור כלל שאם לא ימסור לה לא יהי' נאמן ותהי' אסורה לינשא ואם ימסור לה באמת תהי' מותרת ודי להאמין כשימסור. וא"כ למה הדין דשליש נאמן כשאומר לגירושין והגט בידו. אמנם י"ל דהא תוס' דחו פירש"י מטעם מיגו שהי' נותנו לה כו' משום דלא תרצה האשה לקבל הגט מידו דאינה יודעתוחוששת שמא לפקדון נתנו לו ואין רצונה כלל לינשא שלא כדין ע"ש. וא"כ ממילא א"ש דנהי דבאמת לא הימני' רק כשימסרנו לה מ"מ אף שהגט בידו נאמן לגירושין במיגו שהי' מוסרו לה דלא שייך סברת תוס' הנ"ל דאינה רוצה שלא כדין דז"א דהא כשימסרנו לה אף שבאמת נתנו לו לפיקדון תהי' מגורשת דע"ד כן הימני' כנ"ל ויהי' לגירושין ושפיר תקבל ושוב נאמן במיגו כשאומר לגירושין כנ"ל כמ"ש רש"י מטעם מיגו כנ"ל ולפ"ז נראה דשוב אף בלא מיגו נאמן לגירושין דשוב הימני' גם על זה דכשיאמר לגירושין אף שלא ימסרנו לה יהי' באמת לגירושין דגם בזה שלא יבא לידי מכשול כנ"ל. דהא אף אם לא יאמין לו רק כשימסרנו לה מ"מ יהי' נאמן באמירתו לחוד לגירושין במיגו שהי' מוסרו לה כנ"ל. וא"כ שוב אף שלא יתן לה ויאמר לגירושין נפסוק הדין דנאמן ותהי' מותרת. וא"כ כשלא יאמין ע"ד כן יהי' באיסו' וא"כ שוב מאמין גם ע"ז כשיאמר לגירושין אף שלא ימסור מ"מ יהי' באמת לגירושין כדי שלא יהי' איסור כנ"ל. כיון שיהי' הדין דנאמן משום מיגו כנ"ל. ושפיר הימני' כנ"ל. ומיושב שפיר פירש"י ז"ל מטעם מיגו אף שבש"ס לא הזכיר כלל רק הימני' ולמ"ש א"ש דרק משום מיגו כנ"ל שוב הימני' גם על האמירה לחוד אף שלא מסרו כנ"ל. דבלא המיגו לא הי' שייך הימני' רק כשמסרו לה כנ"ל. וא"כ י"ל לר"ה דהא לכאורה תמוה דהי' לו לומר עיקר הטעם דלא ס"ל הימני'. דהא בממון דשייך הימני' לא מהני אם איתא כדאמר בש"ס. ולמ"ש א"ש די"ל ר"ה סבר ג"כ הימני' רק כשימסרנו לה כנ"ל. דאי"ל דשוב נאמן במיגו שהי' מוסרו דז"א דלענין המיגו שהוא מטעם ראי' לא יהי' מהני משום סברא דאם איתא כו' דיש ראי' להיפוך ואינו נאמן לגירושין כנ"ל במיגו. ומקמאי דידי כו' לא קשה כמ"ש לקמן. וא"כ שפיר סבר ר"ה דשוב אינו מאמינו רק כשימסרנו לידה ולא כשיאמר כו' דשוב לא יבא לידי איסור כלל כיון דאם לא יאמין לו על האמירה לא יהי' נאמן כלל ע"פ הדין דמטעם מיגו לא יהי' נאמן משום אם איתא כו' ויהי' הדין דאסורה ולמה יאמין. ואם ימסור לה באמת תהי' מגורשת ושפיר סבר ר"ה דבעל נאמן מ"מ צריך לטעמא דאם איתא דאל"ה הי' שייך הימני'. וממילא מיושב קושית תוס' הנ"ל בהא דבפ"נ דהתם כשמוסר השליח לה שפיר גם לר"ה אמרינן הימני' דלענין זה לא מהני כלל טעם דאם איתא דמ"מ הימני' כיון שיכול למסרו לה ותנשא באיסור שוב דעתו עכ"פ כשימסור לה יועיל כנ"ל וי"ל דשפיר מודה ר"ה:

2 עוד י"ל דהא תוס' כ' בהא דהימני' דאף שאומר שנתנו לו בפני עדים מ"מ הימני' דזימנין דמייתי עדים כו'. והנה אף שאינו אומר שהי' בפני עדים הא ע"כ הי' צריך להיות עדים דע"מ כרתי ולא מהני בלא עדים ואיך הימני' וע"כ כסברת תוס' כנ"ל. והנה קשה דלרוב הפ' היכא שעדים אומרים לפקדון נתנו לא אמרינן הימני' נגד עדים ודלא כרשב"א ורק כשאינם כאן אמרינן הימני'. וא"כ קשה הא חזינן גבי שמא ישבע כו' ויוציא כו' דחיישינן שמא יתברר וכן פ"ב דכתובות ופ"ק דקדושין הא איכא עדים במדה"י כו' רק דאמרינן עדים בצד אסתן ותיאסר. וגם בזה מחלק בין שבוי' דמנוולא כו'. וא"כ בשלמא בכל מקום כמו בעד א' מעיד שמת בעלה וכה"ג לא שייך דניחוש שמא יבא וכה"ג דכיון דנאמן באמת שמת איך ניחוש וכן בכל מקום שאנו מאמינים שהאמת כן מותרת לינשא ולא חיישינן שמא יבאו עדים להיפוך דהא ודאי לא יבאו משא"כ כאן דבאמת בעל נאמן שמסרו לפיקדון רק דאמרינן אף שנתנו לפיקדון נתנו ע"ד שיהי' לגירושין כשיאמר השליש כן ולא יהי' עדים נגדו אבל כשיהי' עדים אינו מאמינו והוא באמת לפיקדון. וא"כ איך נימא דנאמן ומותרת לינשא הא שפיר שייך שמא יבאו הע"מ שע"כ הי' כשמסרו לו ויעידו שלפיקדון ואז באמת לפיקדון והיא א"א למפרע דלמה לא נחוש הא באמת נתנו לפקדון ונתנו בפני עדים. וי"ל דבזה פליגי ר"ה ור"ח דר"ח לא סבר אם איתא כו' וא"כ הוי באמת ספק שמא נתנו מיד לגירושין ולכך סבר שפיר הימני' ולא חוששין שמא יבאו עדים. דמאי בכך שמא יאמרו לגירושין. וגם כיון דבלא איתחזיק י"ל דנאמן השליש דפיקדון טענה ריעא דלא מקדים איניש פורענותא כו'. רק שהוא נגד חזקת א"א. וא"כ כיון דהימני' וכל זמן שאין עדים ודאי לגירושין ומותרת שוב לא חיישינן שמא יבאו עדים דלענין זה נאמן השליש שבאמת לגירושין שאינו נגד החזקה דהא יצאה מחזקתה ונאמן שלא יבאו כנ"ל דלענין זה החשש נאמן מצד עצמו ור"ה סבר אם איתא כו' א"כ לא מהני הימני' כיון שבאמת ודאי לפקדון חיישינן שיבאו עדים כנ"ל:

3 וממילא מיושב בשליח הולכה דא"צ עדים לרמב"ם ז"ל כנ"ל ולא חיישינן שמא יבאו עדים דא"י כלל אם הי' עדים בשעת מעשה ומודה דאמרינן הימני'. ודוקא בשליח קבלה דאי נימא הימני' ע"כ הי' עדים דאל"ה אינו מועיל כלום ושוב לא מהני הימני' משא"כ בשליח להולכה כנ"ל י"ל שפיר דמודה ר"ה כנ"ל:

4 עוד י"ל דטעמא דר"ה כקושית רשב"א ע"ש. דלשטת תוס' ופ' דלמ"ד ע"מ כרתי לא סגי בע"ח. והא דסומכין על גט החתום בע"ח אף שאין ע"מ בפנינו הוא משום דכיון דיודעין שמיד הבעל בא לה ומסתמא אינו מקלקלה לגרש בלא ע"מ כו'. וא"כ כאן שנתן באמת לפקדון רק דהימני' כו' שאם יאמר לגירושין יהי' לגרושין אבל מה ראי' יש לנו שנתנו לשליש בעדים דעכ"פ לא שייך חזקה הנ"ל כיון שלא רצה לגרש כלל. וממילא אם לא הי' בעדים לא מהני כלל הא דהימני' וא"כ ממילא אסורה כיון דנאמן לפיקדון אף אם הימני'. ור"ח סבר כמ"ש רשב"א ז"ל דכיון דאמרינן הימני' ונתנו שאם יאמר לגרושין יהי' לגרושין שוב שייך גם ע"ז החזקה דנתנו להשליש מסתמא בעדים כדי שיהי' מהני אם ירצה השליש לגירושין ולא יבא לידי איסור כנ"ל. ור"ה פליג מטעם הנ"ל דשמא לא הי' עדים ולא מהני כלל הימני' כנ"ל. וא"כ בשליח הולכה דלא בעי עדים שפיר יהי' השליח נאמן אף דיאמר הבעל לפיקדון דשייך הימני' כנ"ל וא"ש:

5 והנה תירוץ רשב"א הנ"ל באמת תמוה דהא כל מה דאמרינן הימני' הוא משום שיוכל ליתן לה הגט ושלא יהי' באיסור א"כ מנין לנו עוד שבתורת קבלה נתנו לו הא די שנותנו לגירושין כשירצה השליש היינו שיהי' שליח להולכה כנ"ל. וע"כ כיון שיודע מ"מ שביד השליש שתנשא שוב אינו מקפיד שיהי' בתורת קבלה ג"כ כמ"ש הר"ן ז"ל. אבל מה לו לדקדק שיהי' בעדים מסירתו להשליש הא לא יבא לידי איסור כלל דאם יתן לה השליש תהי' מגורשת באמת בתורת הולכה ואם לא יתן באמת לא יועיל כיון שהי' בלא עדים ונהי שאינו מקפיד שוב אבל עכ"פ מנין לנו שהי' בעדים. וי"ל דלטעמייהו דסוברים דגם שליח הולכה צריך עדים א"כ אדרבה אמרינן כיון שזה ע"כ הימני' דבידו ליתן לה ותהי'נאמנת ועכ"פ נתנו לו שיהי' בתורת הולכה ושוב ע"כ נתנו בעדים דאל"ה עדיין יהי' איסור. וא"כ שוב אותן העדים הן עדי קבלה ג"כ דכיון שאינו מקפיד אם יהי' לקבלה שוב יודעין העדים שע"ד כן נתנו שאם יאמר לגירושין יהי' לגירושין בתורת קבלה ויש כאן ע"מ כנ"ל:

6 אמנם לרמב"ם ז"ל דשליח הולכה לא צריך עדים קשה כנ"ל. אך גם לפ' הנ"ל קשה דמודים דשליח הולכה בגט לא צריך עדים כיון שהגט בידו חתום בע"ח כמבואר בראב"ד וש"פ. וממילא גם בשעת נתינתו לשליח לא צריך עדים כלל. ולשיטת הר"ן דסובר דע"ח כורתין בשעתן אין עדי מסירה כיון שנודע שמיד הבעל בא לה הוי כע"מ. ממילא א"ש דכיון דהדין דשליש נאמן ואינו מקפיד שיהי' בתורת שליח קבלה ג"כ שוב הוי הע"ח גם ע"ז עדי מסירה דהא נודע שנתנו לשליש שוב הוי עידי מסירה כנ"ל:

7 עוד י"ל למ"ש הרא"ש וש"פ דגט שלא נמסר ביום שנכתב אין לו תקנה רק ליתנו לה ע"י שליח דקלא אית לי' ע"ש פ"ב גבי כתבי' ואנחי' בכיסתי' כו'. וא"כ לכאורה בשליח להולכה שטוען לפיקדון לא שייך כלל אם איתא כו' לדידה הוי יהיב כו'. דכיון שטוען שנתנו לפיקדון ולא מסרו מיד שוב אין ראי' אם איתא כו' דהוצרך ליתנו ע"י שליח שיהי' כשר דאי הוי יהיב לדידה הי' מוקדם ופסול. ונהי דמהסתם לא הוי אמרינן כן דמסתמא נמסר ביום שנכתב דלא מקדים איניש כו' כדאמר בש"ס. אבל כשטוען לפיקדון ואומר שהקדים כשיצטרך ליתנו ולא שייך לא מקדים כו' א"כ שוב ליכא אם איתא דשוב לכך נתנו ע"י שליח. ושפיר שליח נאמן גם לר"ה ודוקא לקבלה דמוקדם פסול כנ"ל משא"כ להולכה כנ"ל. אך י"ל דהא דהוצרך לאם איתא אף דאין דשב"ע כו' היינו משום דלא מקדים כו' ולא הי' נאמן לפיקדון ולכך צריך א"א כו'. וא"כ איך נימא שלכך יהי' שליש נאמן משום שהקדים וכתב ולא מסרו מיד ולכך לא שייך אם איתא הא כיון דע"כ הקדים שוב יכול להיות לפיקדון כיון דב"כ וב"כ הקדים ולא צריך אם איתא וממ"נ אי לא מקדים איניש כו' ונתנו מיד שוב שייך א"א. ואי הקדים ונימא מש"ה נתנו לשליח שוב פקדון טענה מצד עצמה בלא אם איתא כנ"ל. אך תוס' לא ס"ל כן שהקשו הא דלא נקיט הוא אומר להולכה וש' לקבלה ותירצו דלא שייך אם איתא והא הולכה לא שייך לא מקדים ואין צריך לאם איתא. אך י"ל דהי' ש' נאמן מטעם מיגו וצריך לאם איתא משא"כ בהנ"ל:

8 עוד י"ל למאי דאמר ריש כל הגט גבי ע"מ שירצה אבא דתלוי אי יש ברירה כו' ע"ש וא"כ לכאורה אף דהימני' ונתנו על דעת כן שאם ירצה השליש יהי' באמת לגירושין וא"כ אי אין ברירה לא מהני ומאי מועיל הימני' הא קי"ל דאין ברירה בדאורייתא. אך י"ל דבאמת אינה מגורשת למפרע רק משעה שרוצה שיהי' לגירושין ואז הוא מבורר, ואין צורך לברירה רק לענין למפרע. אמנם א"כ שוב פסול מטעם מוקדם כיון שאינה מגורשת רק אז. ואף דקי"ל דע"י שליח כשר מוקדם היינו בשליח להולכה משא"כ בשליח קבלה כמבואר בש"ע. וא"כ כיון דפסול שוב י"ל דלא שייך כלל הימני' ובטל אף מה"ת כיון שיהי' עכ"פ פסול וי"ל דזה טעמא דר"ה דלא סבר הימני' מטעם הנ"ל:

9 וממילא מיושב קושית תוס' דהתם גבי בפ"נ דהוי שליח להולכה דבזה מוקדם כשר דאית לי' קלא שוב מהני הימני' דמגורשת רק מאז שמוסר לה ואז שפיר מבורר ומהני כנ"ל ומודה ר"ה וא"ש. ור"ח י"ל דסבר שאינו תלוי בברירה ודוקא בהריני בועליך דכלתה ביאתו ואם לא יועיל למפרע לא יהי' מהני כלל. משא"כ היכא דמהני אז מהני שוב למפרע ע"ש:

10 הרא"ש תירץ כיון דהאמינו חכמים בפ"נ האמינו ג"כ על ששלחו ונתנו לגירושין. ותמוה דהטעם לענין קיום דהאמינו הוא רק משום דקיום ש' דרבנן. אבל לענין חשש פיקדון דהוא מה"ת אינו נאמן כנ"ל. וי"ל למאי דמחלק הש"ס בין נפילה דיחיד לנפילה דרבים דלנפילה דיחיד לא חיישינן דנימא דאיתרמי דוקא לזה ע"ש. וכן לענין פיקדון מחולקים בין פקדון דיחיד או דרבים ג"כ ע"ש. וא"כ כאן לרש"י ז"ל דאיירי בלא עדי אמירה א"כ הוי פקדון דרבים שיכול להיות שהופקד לאיזה אדם שהוא וטוען לגירושין ושפיר חיישינן. אבל התם כיון שהאמינו חכמים בפני נכתב שהי' בשעת כתיבת הגט וא"כ שוב הוי פקדון דיחיד דנימא שהפקיד לזה שהי' בשעת כתיבה דוקא וזה לא חיישינן ומיושב שפיר מה דקשה להרא"ש ז"ל הנ"ל למה לי' למימר כלל בפני נכתב הא מבואר לעיל בתוס' ורא"ש דכשיש ב' עדים ששלחו א"צ לומר בפ"נ כיון שיודעין ששלחו. א"כ כיון דלהרא"ש נאמן ששלחו א' ג"כ מה צורך לבפ"נ. ולמ"ש א"ש דאי לאו בפני נכתב לא הי' נאמן כלל נגד חשש פקדון דהי' דרבים משא"כ עכשיו הוי דיחיד ולכך צריך לומר בפ"נ דוקא. ואף דלכאורה עדיין קשה דמ"מ לענין חשש פיקדון שהוא דאורייתא לא נאמין לו כלל שנכתב בפניו והוי פקדון דיחיד דשמא שלא בפניו והוי דרבים כיון שאין עד א' נאמן רק משום דקיום שטרות דרבנן כנ"ל. אך יש לחלק כיון שגוף העדות של בפני נכתב הוא רק לענין קיום ונאמן ושוב נאמן ע"ז מה"ת דלא הוי דשב"ע וכמו בהוחזק ע"פ ע"א ושוב לענין פיקדון הוי דיחיד כיון שכבר נאמן על בפ"נ כנ"ל. אך תוס' לטעמייהו דסברי דאיירי ג"כ כאן ביש עידי אמירה וממילא הוי גם כאן פקדון דיחיד שהפקיד לזה שהי' שלוחה לקבלה דוקא ואעפ"כ סבר ר"ה דנאמן והקשו שפיר דגם בפ"נ לא מהני. אבל לרש"י ז"ל י"ל כנ"ל:

11 גמ' אם איתא כו'. הא דצריך לטעם זה אף דבל"ז למה יהי' נאמן כיון דלא ס"ל הימני'. וצ"ל משום לא מקדים איניש כו' ודוחק:

12 ונראה דהטעם למ"ש הפ' דכמו דלנפילה דיחיד לא חיישינן דאיתרמי שמצאו זה כו' כמו כן לפיקדון דיחיד ג"כ לא חיישינן דאיתרמי, שהפקיד לזה דוקא ע"ש. רק בדבר שהוא בכונה לא שייך היך איתרמי ע"ש. וא"כ י"ל ממ"נ אם ידע הבעל שהוא שלוחה לקבלה בודאי ואינו נאמן לפיקדון כמו שאינו נאמן על האשה שנתן לה הגט לפיקדון דאפילו בשמי' כשמי' לא מפקיד גבי' מכש"כ האשה עצמה וכן לשלוחה שהוא כמותה. רק דנימא שמא לא ידע הבעל שהיא שליח קבלה ושפיר יש לומר שהפקידו בידו אך שוב כיון שהוא בלא כונה שוב הוי פיקדון דיחיד דלא חיישינן דהיך איתרמי שלא בכונה שהפקיד דוקא לזה שהוא באמת שלוחה לקבלה ושפיר ממ"נ לא מהימן לפקדון בלא טעמא דאם איתא כו':

13 ונראה דא"כ מטעם זה עצמו דוקא באיכא עדים שהוא ש"ק אבל בלא עדים רק דנימא דנאמן במיגו שהוא ש"ק. וא"כ שוב הוי דרבים דחיישינן לפיקדון. דהא לכל מי שהפקיד יכול לטעון שהוא ש"ק ויש לו מיגו זו ושוב אין ראי' כלל שלא נתנו לפקדון דיכול להיות שהפקיד למאן דהוא וטוען לגרושין ושהי' ש"ק דבשלמא ביש עדים שייך שפיר היך אתרמי שהפקידלזה כנ"ל. אבל דנימא דבלא עדים רק מצד שהוא בידו יהי' נאמן שהוא שליח קבלה שוב כל מי שהוא בידו יש לו מיגו זו ושפיר לפיקדון כנ"ל:

14 תוס' בעל כו' הא דלא נקיט בעל אומר להולכה כו' דלא שייך א"א כו'. לכאורה הא תוס' כ' לקמן בדאיכא מיגו מודה ר"ה רק דאין זה מיגו דהיא לא תרצה לקבל כיון שאמר הבעל לפקדון כו' וא"כ באומר להולכה שפיר היתה מקבלת ויש מיגו. אך כוונת תוס' באיתחזק בב"ד דליכא מיגו דעכשיו חוזר בו הבעל מהשליחות ומיגו למפרע לא אמרינן. ולקמן דחו תוס' דא"א לומר כפירש"י ולפרש דאיירי בתוך כ"ד דאיכא מיגו דא"כ לא הוי פליג ר"ה. ועוד דלא תרצה לקבל כו' משא"כ כאן הקשה דליפלוגי באחר כ"ד דליכא מיגו. עוד י"ל דלכאורה הא בעי ב"ב פ' י"נ בעל שאומר גרשתי למפרע אינו נאמן משום בידו דרוצה שתהי' מגורשת למפרע. וא"כ כיון דשליש אומר לגירושין ונתגרשה כבר בקבלתו וליכא מיגו שהי' מוסרו דרק מכאן ולהבא. אך התם כיון שהי' מוסרו לה היתה נאמנת למפרע כיון שהגט בידה. אבל כיון שכ' תוס' דאין רצונה בשקר רק כאן דבעל אומר להולכה יהי' מיגו שהי' מוסרו לה ויהי' כדין. והא לא יהי' רק מכאן ולהבא והש' רוצה שתהי' מגורשת למפרע וע"ז אין בידו אף שיתנו לה כיון דאין רצונה שלא כדין והוא אומר להולכה. אך ז"א דגם התם נאמן רק משום א"א דגרשה קלא אית לה ע"ש. וגם בלא"ה אין נ"מ רק לענין זנות ע"ש:

15 תוס' ד"ה שליש א' לגירושין פי' שאומר שהי' שלוחה לקבלה ומיירי כשיש ב' כו' בפנינו אמרה דשויתי' אשה ש"ק כדתנן במתניתין עכ"ל. ותמוה מאי ראי' ממתני' דאין גט בידו וליכא מיגו משא"כ דאיכא מיגו ונהי דזה אין בידו להאמינו שתתגרש בקבלתו אם אינו שליח קבלה מ"מ כיון דע"ז אמרינן הימני' שבידו ליתן לה בתורת שליח הולכה ותהי' מגורשת באמת שוב נאמן שעשאתו ש' לקבלה במגו שהי' נותנו לה כיון שגם היא אומרת כן ולא שייך סברת תוס' לקמן שלא תרצה לקבל כנ"ל. ונראה דרש"י ז"ל מפרש כן ולא קשה קושית תוס' ד"ה שליש כו' דהא הימני' בלא מיגו כו'. ועוד דבמיגו מודה ר"ה ע"ש:

16 וי"ל בפשיטות דרש"י ז"ל בדר"ח לא פי' כלל מטעם מיגו רק כקושית הש"ס ממתני' דמשני מי נפיק גיטא מת"י כו'. פי' משום מיגו ע"ש ותוס' נדחקו הרבה כקושית הש"ס תינח אמרה כו' דמזה לא הקשה כלל ע"ש ולרש"י ז"ל א"ש כפשטי' דמיירי ר"ח שאין עדי אמירה ולא עדי קבלה ומ"מ סבר ר"ח דנאמן. וגם רש"י סובר כתוס' דע"ז שנתנו לו לגירושין ליכא מיגו דלא תקבל דזה אינה יודעת רק דע"ז שייך שוב הימני' דזה בידו להאמין. ושוב על האמירה דלא שייך הימני' שוב מהני מטעם מיגו דזה יודעת גם היא וכיון דאומרת שהוא ש"ק נאמן במיגו שמסרו לה ושפיר תקבל דלענין שנתנו לגירושין הימני' כנ"ל. ולכך פריך ממתני' דלא בעי לא עדי אמירה ולא ע"ק ומשני מי נפיק גיטא מת"י כו' וליכא מיגו ופריך תינח עדי אמירה והיינו דע"ז לא שייך הימני' ומגו אין כאן דאין גט בידו. אבל ע"ק למה דמטעם הימני' מהני כיון שהי' הגט כנ"ל. ומשני ע"מ כרתי ובעי עכ"פ עדים בשעת קבלה ומיושבים כל קושיות תוס' וא"ש הכל כפשטי'. ולא קשה מהא דמודה ר"ה בקמאי דידי דאיכא מיגו כו'. דלר"ה דלא סבר הימני' שוב ליכא מיגו כלל דעל נתינתו לגירושין אינה יודעת ולא תקבל כמ"ש תוס' כנ"ל. וצ"ל דתוס' סוברים דאף שיודעת האמת שעשאתו ש"ק מ"מ לא תרצה לקבל כיון שהבעל א' לפקדון אף דהדין דשליש נאמן דהימני'. ודוחק כיון שהוא כדין. או י"ל דכשהוא ש"ק שייך שפיר הימני' שאם יאמר לגירושין יהי' באמת לגירושין דאל"ה תנשא באיסור ולכך נתנו ע"ד כן ותהי' באמת מגורשת כשיאמר הש' לגירושין כיון שהוא ש"ק. אבל אם אינו ש"ק לא שייך הימני' כלל כשיאמר הש' לגרושין דלא יועיל כלום מה שיהי' בשעת נתינה דעתו שיהי' לגירושין אם יאמר הש'. דמ"מ יהי' באיסור כיון שאינו ש"ק. א"כ לא הימני' כלל כשיאמר רק כשיתנו ויכול לחזור בו ולבטל השליחות וכשאומר לפקדון הוי חזרה או דנאמן מיגו דחזרה וא"כ אם לא ידע הבעל שהוא ש"ק לא שייך הימני' כלל גם על הקבלה. וא"כ אף שאומר השליש שהוא ש' לקבלה ושהבעל ידע שהוא ש"ק שוב ליכא מיגו דלא תרצה לקבל דאף שיודעת שעשאתו שליח לקבלה מ"מ א"י אם ידע הבעל שהוא ש"ק ואם לא ידע לא שייך הימני' כנ"ל. ועדיין לא הוי מיגו כנ"ל. ועיין בר"ן. אך א"כ הי' צריך שהעדים על האמירה מעידים שגם הבעל ידע ותוס' לא כתבו כן רק שיש עדים כו':

17 ונראה דהא לשון תוס' לכאורה אינו מדוקדק שכ' פי' שאומר שהי' ש"ק ואח"כ כ' כשיש עדים כו'. ונראה לפרש דהא לדעת רי"ף ור"ן אף דע"מ כרתי מ"מ בגט בע"ח מהני בלא ע"מ משום דע"ח כורתין בשעתן מאחר שבא לידה ויודעין דמהבעל בא לידה יודעין שנתגרשה בקבלה זו והוי כע"מ ע"ש. וא"כ כאן צ"ל ג"כ כשנתנו לפיקדון דאמרינן הימני' דמהני ג"כ מטעם הנ"ל כמ"ש לעיל. כיון דזה הוי כנתינה על תנאי שאם יאמר הש' לגירושין יהי' לגירושין וממילא הוי ג"כ כעדי מסירה בשעת נתינה לשליש דהא יודעין אנו כיון שהוא בידו ובא לו מיד הבעל כיון שחתום בע"ח ממילא ידוע לנו שנתנו ע"ת זה שיהי' לגרושין אם יאמר כנ"ל ולכך מהני לר"ת דסבר הימני' כנ"ל. ואף שנתנו לפיקדון בלא עדים ג"כ מהני. ואף לשטת תוס' דצריך ע"מ בשעת מעשה רק משום מסתמא נמסר בע"מ כמ"ש תוס' לקמן ג"כ ד"ה ר"א. מ"מ הא תוס' כ' בפ"ק גבי כ' בכתב ידו ואין עלי' עדים דכיון שהוא כ"י הוי כעדים ע"ש. וכן אמר בקדושין דאי הוי הודאת בע"ד כעדים הי' מהני גם בגט ע"ש. וא"כ כאן לר"ח דשליש נאמן שוב הוי כעדים גם בשעת מעשה שנותנו לשליש דהוי כנתנו בעדים כיון שיהי' נאמן אף דחב לאחרים ומהני אף שנתנו לפיקדון כנ"ל. ולא קשה תמיהת רשב"א דמאי מסתמא שייך כאן שנתנו בע"מ כיון שנתנו לפיקדון כו'. ולמ"ש א"ש דבזה גם לתוס' מהני בלא עדים כיון דשליש נאמן הוי כבפני ע"מ כנ"ל. אמנם אם אין עדים שהוא שליח קבלה שוב אף דנימא דנאמן במיגו כיון שהיא אומרת ג"כ שהוא ש"ק. מ"מ לענין שיועיל בשעת מעשה בלא עדים לא מהני דהא בשעת מסירה ליכא מיגו עדיין ואין כאן מוכיח שיהי' בעדים בשעת נתינה דאין כאן ראי' אז שהוא ש"ק וע"ז לא הימני' ועוד דהא צריך לאמירתה וכל זמן שלא אמרה אינו מיגו ושוב אף באמת בלא עדים הוי מגרש בלא עדים דלא מהני וצריך שיהי' עדים שהוא ש"ק. אך י"ל דאף שאין העדים לפנינו נאמן שעשאתו ש"ק בעדים דע"ז מהני שוב המיגו כנ"ל. ומיושב לשון התוס' שכ' פי' שאומר שהי' ש"ק ואח"כ כ' דמיירי שיש עדים כו'. היינו דנהי דמהימן באמירתו מיגו כנ"ל מ"מ צריך שיש עכ"פ עדים דשויתי' ש"ק. רק דנאמן שהי' עדיםדבעל שאמר גרשתי ונאמן עכ"פ מכאן ולהבא ושוב לא הוי איתחזיק דהרי גרושה לפנינו. ושוב יהי' השליש נאמן אף דלא נפיק גיטא מתותי ידי'. מטעם עד א' נאמן באיסורין דהוי לא איתחזיק. וא"ל דשוב ליכא מיגו האומר כדי שיהי' נאמן למפרע ז"א דאיכא מיגו דבידו לגרשה ותהי' מגורשת בודאי עכשיו ויהי' ג"כ השליש נאמן למפרע מטעם עד א' נאמן באיסורין כנ"ל:

18 אך באמת ז"א דא"כ גם בבעל שאמר גרשתי למה אינו נאמן רק מכאן ולהבא נימא ג"כ כנ"ל דהבעל עצמו נאמן שוב מטעם עד א' נאמן באיסורין על למפרע וג"כ המיגו כנ"ל דאם יגרשה עכשיו ועדיין יאמר שגרשה קודם ויהי' נאמן מטעם עד א' כו' דלענין איסורין אין חילוק בין הבעל לאחר. וע"כ פשוט דז"א חדא דאף היכא דאיתרע החזקה אין עד א' נאמן נגדה בדבר שבערוה. ולא כ' תוס' לעיל והתם בקידושין רק דלא אלים כ"כ כמו היכא דלא איתרע. אבל בכל מקום אזלינן בתר חזקה דמעיקרא אף דאיתרע עכשיו. ועוד דלא שייך איתרע והרי גרושה לפנינו רק היכא שמצד הספק בלא מעשה אחר כמו בטומאה דאנו מסופקין אם נטמא אתמול או היום והספק על טומאה זו עצמה אבל היכא דנגע עכשיו בשרץ אחר לא שייך הרי טמא לפנינו ושוב נאמר דנטמא אתמול דז"א דטומאה זו אינה בכלל הספק כלל ומלתא אחריתי הוא וא"כ כאן אף אם יגרשה עכשיו בפנינו מ"מ לא יהי' איתרע דנימא שאז נתגרשה. וממילא ליכא מיגו. ולעיל פ"ב כ' תוס' שפיר שאנו מסופקין על זמן הגט מתי נתגרשה שייך שפיר הרי גרושה לפנינו. אבל אם הי' נותן לה עכשיו גט אחר ודאי לא הי' שייך כנ"ל וממילא נדחה הנ"ל. אך תוס' קדושין שם משמע דאף בכה"ג שייך כנ"ל מ"מ נראה כמ"ש. וי"ל בדוחק שם וצ"ל כמ"ש לעיל דהקושיא על מכאן ולהבא. אך למ"ד לא פלגינין דיבורי' וכשאומר למפרע אינו נאמן מכאן ולהבא ג"כ קשה דמאי פריך. וצ"ל דפריך למ"ד פלגינן כו':

19 וליהמנה לדידה כו' ומשני באיכא דמסייע לה. מעיזה ומעיזה. ותמוה למה לי' משום דמסייע לה הא בל"ז אין הבעל יודע כלל אם נתן לה השליח. דאם הי' אומר שנתן לה הי' נאמן מטעם גירשתי. וע"כ שאינו יודע. ואיך שייך חזקה אין אשה מעיזה שתהי' נאמנת שנתן לה. ואי"ל דאף בדבר שאינו יודע שייך מעיזה להפקיע עצמה מבעלה דז"א. וצ"ל קושטא דמילתא נקט דמסייע לה מעיזה כו' כנ"ל:

20 מתני' נערה המאורסה היא ואבי' מקבלין את גיטה ופירש"י דוקא נערה אבל קטנה אבי' ולא היא והקשו תוס' מדפריך אהא דאין נערה עושה שליח כו' מקטנה שאמרה התקבל אינו גט עד שיגיע לידה ומשני באין לה אב. ומוכח דלס"ד ביש לה אב מתגרשת כשמגיע לידה עכ"פ ע"ש. ונראה לישב דהנה לקמן פ' הזורק גבי תיזול ותיחוד ותפתח סבר רש"י ז"ל דמתגרשת משום קנין אגב כשמקנה לה הגט אגב קרקע אף שאינו מונח בחצירה או שאר קנין מהני דזה מיקרי נתינה מה שנעשה שלה. והתוס' ורשב"א חולקין דבעי דוקא נתינה מיד ליד ע"ש. והנה קי"ל דכל שבח נעורים לאבי' והאב זוכה בכסף קדושין אף שקבלה בעצמה הקדושין וכן שאר מתנה כשנותן לה אדם קונה האב כמבואר בב"ש. וא"כ לכאורה כאן נהי דאמרינן אבי' ולא היא מ"מ תהי' מגורשת כשנותן לה הגט דהא אף שמקבלת היא מ"מ זוכה האב בגוף נייר הגט כנ"ל. וא"כ הוי זה עצמו כמו אלו נתן לאב עצמו שהקנה לו בקנין דמאי חילוק בין קנין אגב או קנין זה שקונה ע"י שנותן לבתו והוי נתינה להאב ומתגרשת אף דאבי' ולא היא כנ"ל. ובשלמא לתוס' ופ' הנ"ל א"ש דזה הוי כשאר קנין ולא נתינה מיד ליד נגד האב אבל לרש"י ז"ל שפיר יהי' מהני כנ"ל:

21 והנה בנערה י"ל דאביה מינה קא זכי וכשהיא זוכה אח"כ זוכה האב ממנה כנ"ל וא"כ כאן כשאינה מתגרשת ממילא אינה זוכה כלל בגוף הגט. ולכך כיון דקודם שזוכה האב אינה מתגרשת כיון דאבי' ולא היא ממילא לא זכתה ולא שייך מינה קא זכי כנ"ל ואינו זוכה כלל ולא נתגרשה כנ"ל. אך אינו מוכרח דהא הוי כמו גיטה וידה באין כא' כיון שאם תזכה ותתגרש יהי' נתינה ליד האב כנ"ל. ועוד דבקטנה מיד זוכה אבי' כמבואר פ"ק דב"מ. וא"כ נהי דאבי' ולא היא לרש"י ז"ל בקטנה מ"מ תהי' מגורשת כשנותן לה מטעם אבי' כנ"ל:

22 אמנם י"ל דהא מתגרשת בע"כ. ואף דהא צריך שיהי' נעשה גוף הגט שלה וכיון שאינה רוצה לזכות איך נעשה שלה. וע"כ כיון דאמרה תורה שמתגרשת בע"כ וכ' ונתן כו' וכיון דהוי נתינה אין צריך לזכי' אחרת רק ממילא נעשה שלה בנתינה זו שמתגרשת בה. וא"כ הכא כיון דאבי' ולא היא וא"כ בשלמא כשנותן לאב ע"כ שפיר מתגרשת. אבל כשנותן לה בע"כ ואינה רוצית כלל. וא"כ כיון דכל מה שתתגרש הוא בשביל שזוכה האב ממנה. וא"כ זה הוא אם היא זכתה אבל כשהוא בע"כ א"כ לא זכתה כלל ולא נתגרשה דאיך שייך סברא הנ"ל דכיון שמתגרשת זכתה הא כאן להיפוך שהגירושין מסתעף מן הזכי' דאינה מתגרשת רק אם זכתה בהגט דאז זוכה אבי' והוי נתינה וכל זמן שלא זכתה ממילא אין האב זוכה ואין כאן נתינה. ולא שייך שיהי' מהני בע"כ דידה דאין היא המתגרשת ומצד הנתינה לחוד אף דהוי נתינה עדיין אין כאן נתינה לאב שתתגרש רק אם זכתה וצריך דוקא מדעתה. וכמו בכתב גט ונתן בחצירו וכ' שטר מתנה על החצר ונתן לה דאינה מתגרשת רק מדעתה כמבואר לעיל בש"ס משום דהגט מסתעף מהזכי' וכן כאן לא שייך דכיון שהיא נתינה זכתה כו' דאם לא זכתה אין כאן נתינה כלל לאב כנ"ל. אבל כשנותן לה מדעתה הגט שוב י"ל שפיר דמתגרשת גם בע"כ דאבי' דלא מהני גבי שבח נעורים שיאמר אי אפשי כיון דמה"ת שלו כנ"ל. וממילא קושית תוס' דרש"י ז"ל כ' שפיר דבקטנה אבי' ולא היא מצד עצמה רק דמ"מ יהי' מהני כשנותן לה מצד קנין האב כנ"ל רק דיש נ"מ שאינו מועיל ע"כ דידה כנ"ל. ממילא התם במשנה דקטנה שאמרה התקבל לי גיטי שהוא מדעתה שפיר מגורשת אז כשמגיע הגט לידה כיון שזכתה כנ"ל. דבדעת אחרת מקנה אית לה זכי' והוי כמו נתינה לאב ומהני אף ביש לה אב כנ"ל וא"ש. ותוס' לטעמייהו דחו שפיר דברי רש"י ז"ל שהם סוברים דלא מהני קנין אגב בגט רק בעי דוקא נתינה מיד ליד ולא שייך הנ"ל והקשו שפיר. משא"כ לשטת רש"י ז"ל:

23 ר"י אומר אין ב' ידים זוכין כאחת אלא אבי' ולא היא. ואינו מובן מנ"ל דאבי' כו' דילמא להיפך היא ולא אבי' דהא מסברא היא יכולה לקבל דהא כ' ונתן בידה רק יד דאב ילפינן מקדושין וא"כ כיון שאי אפשר שתיהם למה נדחה יד דידה. ואף דילפינן ויצאה והיתה מ"מ קשה גם לת"ק לר"מ דאמר בקדושין ד"ה אבי' ולא היא ולא ילפינן לענין זה ויצאה והיתה שלא תהי' היא יכולה לקבל הגט כמו בקידושין וא"כ קשה לת"ק מנ"ל כלל שיוכל אבי' לקבל הגט וכמו דלא ילפינן לענין שלא תוכל היאלקבל כמו כן לא נילוף לענין שיהי' האב מקבל דמה חילוק וכן קשה לר"י דאין ב' ידים כו' נימא דהיא ולא אבי' כיון דלא ילפינן כו' ואין לומר דר"י סבר דילפינן מקדושין דא"כ לא הי' לו לומר משום דאין ב' ידים כו' רק דילפינן ויצאה והיתה דהא בקדושין כ"ע מודים דאבי' ולא היא כנ"ל. וצ"ל דסבר דלענין זה ודאי ילפינן שיוכל אבי' לקבל רק דנימא דזה לא ילפינן וגם היא יכולה וע"ז אמר אין ב' ידים כו'. ודוחק. ונראה דהנה פ"ב דקדושין אמר בש"ס לר"י דקדושין דמפקעת עצמה מרשות אבי' אבי' ולא היא גירושין דמכנסת עצמה לרשות אבי' בין היא ובין אבי' וזה נשאר למסקנא ע"ש ופירש"י ז"ל דכיון דמכנסת עצמה לרשות אבי' ודאי ניחא לי' ע"ש. והוא תמוה דא"כ אינו מועיל רק מדעת האב או בסתם דאמרינן דניחא לי' ובאמת מבואר דאף בע"כ דאב יכול לגרשה בנתינה לידה דאמרינן בין היא בין אבי' ע"ש ואיך שייך דניחא לי' כיון שבפירוש אינו רוצה. והרמב"ן ז"ל כתב דירדה תורה לסוף דעתו של אב דניחא לי' לכך נתנה התורה רשות בכל ענין שתוכל לקבל ע"ש. וג"כ דוחק דמנ"ל זה הא אין לנו לימוד ע"ז דהיא יכולה לקבל גט רק מסברא. ונימא דוקא היכא דניחא לי'. ונראה לישב דהנה הטעם בקדושין דאבי' מקבל משום דכל שבח נעורים לאבי' ויש לאב זכות זה שיוכל לקבל קדושי בתו אבל למה נימא שלא תוכל בעצמה לקבל קדושי'. רק דאמרינן דכיון דיש לו זכות זה ממילא אינה יכולה להפקיע זכותו כנ"ל. דבמה שמקדשת עצמה מפקעת זכות האב שלא תוכל היא עצמה להתקדש ולהפקיע זכותו וגם זה בכלל הזכות דכל שבח נעורי' לאבי'. כיון שזה ג"כ זכות שלו שלא תוכל להתקדש ולהפקיע עצמה מרשות אבי' לענין כל הדברים ולכך בקידושין אבי' ולא היא לכ"ע. אבל בגט דמכנסת עצמה לרשות אבי'. וא"כ אין זה כלל זכות לאב שלא תוכל היא לקבל הגט דאינה מפקעת זכותו בזה ואף דיש לו ג"כ זכות ע"י שמקבל גיטה לענין הכתובה והפרת נדרים. אבל הא מ"מ גם כשהיא מקבלת הגט יש לו זכות זה ואינו ביטול לזכותו כלל וממילא לא שייך שיהי' לאב זכות שלא תוכל לקבל ואינו בכלל כל שבח נעורים לאבי' ולכך לא שייך למילף לענין זה ויצאה והיתה ושפיר בין היא בין אבי' וכ' רש"י שפיר דניחא לי' והיינו שאינ' מפקעת זכות וממילא אף דלא ניחא לי' ואינו רוצה מהני שאין לו כלל זה הכח שלא תוכל היא לקבל. אמנם לענין שיהי' האב יכול לקבל הגט ג"כ שפיר מצינן למילף ויצאה והיתה דזה שפיר הוי זכות כשאין היא מקבלת והאב רוצה לקבל דהא הוי זכות להכניסה לרשותו לענין כתובה והפרת נדרים ושיוכל לקדשה עוד. וא"כ זה הזכות שיוכל הוא לקבל שפיר בכלל כל שבח נעורים לאבי' ואיכא למילף מקדושין. משא"כ לענין שלא תקבל היא ולכך שפיר בין היא ובין אבי' בגט. ומיושב מ"ש דמנ"ל כלל שאבי' מקבל כיון דלא ילפינן ולמ"ש א"ש דנגד זה שפיר ילפינן כנ"ל:

24 ומיושב ג"כ מה דאמר ר"י אין ב' ידים זוכין כא' והיינו שאי אפשר שיהי' שתיהם יכולין וא"כ שוב ממילא אבי' ולא היא. כיון דאם נאמר להיפוך שהיא יכולה לקבל שוב לא יהי' אבי' יכול לקבל וא"כ שוב אבי' יכול לקבל דהוי זה הפקעת זכותו מה שהיא תוכל לקבל דאם היא יכולה אין הוא יכול. וא"כ כיון דזה זכות לו שיוכל לקבל ממילא גם זה בכלל הזכות שלא תוכל היא לקבל שאם תוכל לא יוכל הוא לקבל דאין ב' ידים כו'. וגוף הקבלה הוי זכות שיוכל ולכך ממילא אבי' ולא היא דיכולין למילף לגמרי מקדושין דאבי' ולא היא דהוי כמו בקדושין שזה בכלל הזכות כנ"ל:

25 ובזה עצמו פליגי דרבנן דסברי שאפשר ב' ידים כו' ממילא אף שתוכל מ"מ יוכל הוא ג"כ שפיר שניהם יכולין שאינו זכות שלא תוכל היא. אבל ר"י דאין ב' ידים כו' שוב ממילא אבי' ולא היא כמו בקדושין לכ"ע וא"ש. וא"כ למ"ש דלכך בגט בין היא בין אבי' משום דאין מפקעת שום זכות שלו בקבלה זו שהיא מקבלת דיש להאב כל הזכות כמו אם הי' מקבל בעצמו. וא"כ בקטנה זה עצמו הוי חילוק שכשהיא מקבלת אין הגט של אב כמ"ש ואם הי' הוא מקבל הי' שלו והוי זה עצמו הפקעת זכותו ולכך יש לו זכות זה שלא תוכל לקבל כמו בקדושין וממ"נ אינה מגורשת בקבלתה אם הגט של אב ליכא נתינה ואם שלה שוב מפקעת ואבי' ולא היא כנ"ל. אבל בנערה גם בזה אינה מפקעת זכותו שגם שתקבל בעצמה יהי' הגט של האב דמינה קא זכי ומהני לכך בין היא בין אבי' כנ"ל:

26 ובזה יש לישב ב' לשונות של רש"י ז"ל בקדושין דסתרי אהדדי ע"ש. ולהנ"ל זה דוקא לר"י דבקדושין לד"ה אבי' ולא היא ולכך קטנה לא. אבל לר"ל דמחלוקת בקדושין ג"כ פי' שפיר דה"ה קטנה כנ"ל:

27 לכאורה למאי דבעי למילף ריש קדושין דאם זכאי כו' מהפרת נדרים ומשני איסורא מממונא לא ילפינן. והקשו תוס' דעכ"פ לענין גוף הקדושין שיוכל לקבל נילף מהפרת נדרים דהוי איסורא ותירצו דהוי איסורא דאית בי' ממונא דממילא הכסף קדושין שלו ע"ש. וא"כ בגט דאינו צריך להיות שוה פרוטה ואף באיסורי הנאה כשר והוי איסורא דלית בי' ממונא וממילא נילף מהפרת נדרים שיוכל האב לקבל הגט ונימא דאבי' ולא היא. וי"ל דהא קי"ל נערה מאורסה אבי' ובעלה מפירין נדרי' ואין לה כח לבדו. וא"כ בשלמא לענין קדושין שפיר מצי למילף דעדיין אינה ארוסה ואביה לבד מיפר ושפיר יוכל לקבל קדושי' ויליף כנ"ל. אבל בגט דעתה היא ארוסה כבר ואין לו כח לבדו לא מצינו למילף שיוכל לקבל הגט מהפרת נדרים דאינו מיפר כנ"ל:

28 ויש לפרש בזה מאי דאמר בקדושין פ"ב קדושין דמפקעת עצמה מרשות אבי' לא היא כו' גט דמכנסת כו' וי"ל קדושין דעתה היא שמפקעת ועדיין קודם הקדושין ברשות אבי' לגמרי לכך אבי' ולא היא לענין קבלת הקדושין כו' אבל גט דמכנסת היינו דעתה היא שמכנסת ועדיין אינה ברשותו לגמרי לכך בין היא ובין אבי' לענין הקבלת גט כנ"ל:

29 ולר"ל דאמר כמחלוקת בגט כך בקדושין י"ל להיפוך דבאמת בגט הוי אמרינן דאבי' ולא היא דיליף מהפרת נדרים. רק כיון דבקדושין בין היא בין אבי' דשם לא מצינו למילף דאית בי' ממון שוב מקשינן ויצאה והיתה דגם בגט בין היא כו'. ולכך מיושב רש"י ז"ל דבקטנה דליכא למילף מקדושין דהא בקדושין ודאי אין קטנה מתקדשת דבעינן דעתה. ועכ"פ כיון דלא מצינו למילף ממילא נשאר דילפינן מהפרת נדרים דאבי' ולא היא וכ' רש"י ז"ל כנ"ל. אבל לר"י ע"כ אין הטעם דיליף מקדושין דהתם אבי' ולא היא וע"כ דסבר דלא מצינו למילף מהפרת נדרים דבגט שאינו זכות כלל רק ונתן בידה בע"כ לא שייך למילף שלא יועיל נתינה לידה דמ"מ נתן בידה כנ"ל. וממילא גם בקטנה בין היא כו' דלהיפוך לא שייך למילף בקדושין שלא יהי' מועיל הגט דז"א דהא גילתה תורה דבזה אין גט דומה לקדושין דהתם בעינן דעתה ולא בגט וקטנה היא כמו בלא דעתה כנ"ל וממילא לר"י גם בקטנה בין היא בין אבי' ולכך פי' רש"י ב' לשונות שם. ובש"ס פריך שפיר מהא דקטנה שאמרההתקבל כו' לר"י דגם בקטנה כנ"ל. ולר"ל מוקי לה ביש לה אב כנ"ל. או י"ל למאי דבעי למימר בקדושין דנערה כחצר אבי' דמיא ע"ש. ונראה הטעם דהא חצר השאול ג"כ קונה להשואל כיון שיש לו בו קנין פירות. וכן עבד הוי חצר דקנה לו למעשה ידי'. וממילא נערה שמעשה ידי' שלו נקנה הגוף שלה להאב למעשה ידי' וכמו שהי' גופה שאול להאב כמו חצר ונקנה ויכול לקנות על ידה כמו ע"י החצר ומתגרשת ג"כ כמו בחצירו כנ"ל. ולמאי דדחי שם דהוי חצר מהלכת ע"ש. ולכאורה גם לפי האמת אף לר"י דאמר אבי' ולא היא מ"מ בכפותה וישינה יהי' מהני מטעם חצר אבי' כמו בעבד בכפות וישן. אך נראה דלמסקנא אינה כלל בחצר אבי' כו' כיון דאביה מינה קא זכי וכיון שזוכה לעצמה מקודם אינו דומה לחצירו כנ"ל. אבל בקטנה שמיד זוכה האב שוב י"ל דזוכה כמו בחצר. וי"ל שם בקטנה שאמרה התקבל דמהני כשמגיע לידה מטעם חצר אבי' בכפותה וישינה. ואף דסתמא קתני מ"מ הא בעבד תני סתם דמגורשת ואף על פי כן אמר הילכתא בכפות וישן עיין שם. ולכך שפיר מהני בהגיע לידה כנ"ל. ואף דבעינן עומדת בצד חצירה היינו בחצר דאיתתא דמטעם יד וכאן נגד האב הוי חצר דגברא דמטעם שליחות איתרבאי ולא בעי עומד כנ"ל. ויש לדחות כיון דגט חוב הוא:

30 עוד י"ל אהא דאמר ר"י אין ב' ידים כו'. דהנה י"ל דאין גוף הגט נעשה כלל של האב כשהיא מקבלת למ"ש תוס' כתובות פ' נערה דאין ללמוד מציאה מקדושין דמפקעת בזה מרשות אבי' לכך שלו ע"ש. וממילא בגט שאינה מפקעת אינו נעשה כלל שלו. ולכך י"ל דאין היא יכולה לקבל כלל דמבטלת זכות אבי' שאם הוא יקבל הגט שלו משא"כ אם היא מקבלת ולכך אינה יכולה לבטל זכותו כנ"ל דיש לו זכות זה כנ"ל:

31 אמנם הא בעי למילף מבושת ופגם ומשני שאני בו"פ דאביה שייך בגווי'. ופי' תוס' משום שיכול לעשות זה ע"ש. וא"כ כאן כיון שאבי' יכול לקבל ג"כ ושייך בגווי' שוב אף שמקבלת היא הגט שלו דשייך בגווי' כנ"ל ולכך יכולה לקבל דאינה מבטלת וסבר הת"ק בין היא כו'. ור"י אמר אין ב' ידים כו'. וא"כ אי נימא רק היא ולא אבי' ממילא לא יהי' שלו כשתקבל דאינו שייך בגווי'. ממילא שוב אבי' ולא היא דמבטלת זכותו כנ"ל. ויש לישב קושית תוס' על רש"י ג"כ דנהי דבקטנה אבי' ולא היא מ"מ הא נעשה שלו וכמו בקנין אגב כנ"ל. אך י"ל דאינו נעשה כלל שלו לדברי תוס' הנ"ל:

32 אמנם חד פי' התם דאביה שייך בגווי' היינו שיש לו הבושת ג"כ ולכך שלו לגמרי ע"ש. וא"כ למ"ש תוס' לקמן דלכך בקטנה שאינה יודעת לשמור גיטה מתגרשת דאבי' משמרה. וא"כ י"ל להיפוך דאף שמקבלת בעצמה נעשה הגט של האב דשייך בגווי' דמתגרשת רק מחמת אבי'. ובל"ז כיון דהטעם דאבי' ולא היא שוב נעשה שלו דהוי שייך בגווי' ולכך מהני כנ"ל. ויש לדחות:

33 גמ' שם צרור וזורקו אגוז ונוטלו זוכה לעצמו. אינו מובן כיון שכ' תוס' דבדעת אחרת מקנה אית לי' קנין מה"ת גם קטן משיעור זה יהי' מועיל. ונראה החילוק בין דעת אחרת למ"ש הרשב"א ז"ל דאף דעודר בנכסי הגר וסבור שהן שלו לא קנה דבעינן כוונה לזכות מ"מ בדעת אחר מקנה קונה ולא בעי כוונה דדעת המקנה סגי ע"ש פ"ב דגיטין. ולכך קטן שאין לו דעת לזכות הוי כעודר בנכסי הגר. משא"כ בדעת אחרת מקנה שפיר קונה דלא בעי כוונה כנ"ל. אמנם עכ"פ קנין בעינן ומעשה קטן אינו קנין כלל דהא משיכה או הגבהה היינו שהתפיסה מוכיח שנעשה שלו לכך מהני וקונה. ובקטן אין לקיחתו מורה כלל שנעשה שלו לכך לא קנה בפחות משיעור צרור וזורקו שאין המשיכה מורה כלל ליעשות שלו משא"כ בצרור וזורקו אגוז ונוטלו מורה שפיר לקיחתו שנעשה שלו כמבואר חולין י"ב דמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו אית לי' לקטן ושפיר הוי קנין רק שאין לו דעת וכוונה לזכות ובזה מהני שוב דעת אחרת מקנה כנ"ל:

34 ובזה י"ל הטעם דחפץ ומחזירו זוכה לאחרים ג"כ. דפחות מזה אין המעשה מורה שזוכה להאחר דהא גם חפץ של אחר אינו מחזיר. רק כשהוא חפץ ומחזירו מורה כנ"ל והוי מחשבתו ניכרת כו' וזוכה:

35 התוס' כתבו דלכך זוכה לאחרים מה"ת אף דמטעם שליחות דכיון דאיתא בדנפשי' זוכה לאחרים ג"כ ע"ש. ולכאורה מאי מהני לזה דעת אחרת בשלמא לענין קנין עצמו א"ש כנ"ל כיון דיש כאן קנין שמושך או מגביה רק דבעי כונה ומהני דעת אחרת כנ"ל אבל לזכות לאחרים הא אותו האחר אינו עושה שום קנין רק כשהוא זוכה בשבילו הוי כאלו הוא עשה הקנין וכיון שאין לקטן כוונה לא מהני מה שמכוין לזכות עבורו וממילא מאי מהני הדעת אחרת מקנה לגבי האחר הא לא עשה קנין וזכות הקטן וכוונתו לא מהני. וממילא אינו מועיל מה שדעת אחרת מקנה כנ"ל. אך י"ל דהא מבואר פ' המביא ב' הכל כשרין לכתוב את הגט אפילו חרש שו"ק ופריך הא לאו בני דיעה ומשני כשגדול עומד ע"ג ומבו' דבגדול עע"ג יש לו כוונה לכתוב לשם המתגרשת כו'. ולכאורה למה אינו קדושי קטן וגירושין ושאר קנין כשגדול עומד ע"ג. וכ' הר"ן ז"ל דדעת להקנות או לקנות לית לי' אף דגדול עע"ג רק כאן על המעשה שיכתוב לשמה אית לי' בגדול עע"ג ע"ש. וא"כ הכא כשאומר לו המקנה שיזכה החפץ בשביל האחר הוי זה עצמו גדול עע"ג שמצוה אותו לזכות וממש כמו בכתיבה שמצוהו לכתוב בשביל המגרשת או כאן לזכות בשביל האחר. רק אי הוי בעי דעת לקנות לא הי' מועיל גדול עומד ע"ג כנ"ל. אמנם כיון דיש דעת אחרת מקנה רק דבעי קנין עכ"פ שתהי' המשיכה וההגבהה בשביל האחר ולענין גוף הקנין שוב מהני מה שגדול עומד ע"ג שמצוהו למשוך בשביל האחר והוי ממש כמו בכתיבה כנ"ל ושפיר מהני ובזה י"ל דר"י אמר שמואל לטעמי' דסבר לעיל והוא ששייר מקום התורף דבתורף לא מהני גדול עע"ג וממילא גם כאן סבר דאינו זוכה לאחרים שאין כאן קנין כנ"ל ובזה מיושב ג"כ לתוס' מהא דקטנה שאמרה התקבל ולא אמרינן כיון דאיתא בדנפשי' תוכל לעשות שליח ג"כ. ולמ"ש י"ל דלענין עשיית השליח שפיר בעינן דעת ולא מהני כיון שאין לו כוונה לעשות שליח כנ"ל:

36 הא דקטן זוכה י"ל מטעם חצר דידו הוי עכ"פ כחצירו וקונה לו שלא מדעתו ולכך אף שאין לו דעת לזכות קונה אף בלא דעת אחרת. וי"ל בזה קושית תוס' למה זכין לקטן ואין זכין לגדול הא גם קטן מצי זכי כמו גדול. ולמ"ש מיושב דגם כשזוכה בעצמו הוא משום זכין לקטן. ואי נימא דאין זכין גם בעצמו לא יזכה כנ"ל:

37 לכאורה כשקטן עושה שליח לאחר לזכות בשבילו נהי דלא מצי משוי שליח. מ"מ הא חצר השאול קונה ואף שהשאילו רק לזכות על ידו כמבואר בש"ס וגם בעבד הוי חצר וא"כ כיון דקי"ל פ' השואל דבעלים באמירה ולא בעי קנין רק כשאומר ששואל עצמו למלאכה שלו הוי שאילה בבעלים ששאול לו באמירה לבד וא"כ כיון שקיבל עליו לעשות שליחותו לזכות בשבילו א"כ השאיל לו גופו לזכות על ידו והוי כחצר השאול לזכות דקונה. וא"כ גם בזה יקנה מטעםחצר נהי דלא הוי שליח אך הא הוי חצר מהלכת. אמנם אם מטעם שליחות שוב קונה גם מטעם חצר דלא הוי מהלך כמו קלתה מינח נייחי ואיהי מסגי תותי' ע"ש. ובזה י"ל בקטן דלמה שלא בעי דעת מצי משוי שליח. ושוב קונה מטעם חצרו. ויש לדחות: